חברה טובה התקשרה בהתרגשות:
"תכננת פעם בית במושב חירות? בת דודתי קנתה בית בהרחבה  בגוון חום-חמרה עז עם ארובה בנויה..." 
לאחר כחצי שנה דיווחה "היא שיפצה את הבית, הרסה את  הארובה וצבעה אותו בגוון בהיר את חייבת לבוא לראות". 

זה אחד הבתים הראשונים שתכננתי. לפני כ 20 שנה.
אז, אדריכלית צעירה, עצמאית בתחילת דרכה, אם לשני ילדים צעירים. 

מרפסת כניסה דרומית מוגבהת חולשת על הרחוב.
כשנכנסים בדלת נפתח המבט לפטיו אינטימי החובק את החצר האחורית.  בקומת הקרקע מטבח, פינת אוכל סלון, חדרי הילדים ומדרגות המובילות לקומה העליונה לחדר הורים וחדר לתינוק.
חדר ההורים נפתח למרפסת גג מערבית לנוף הפתוח.

בשלב מאוחר של התכנון נזכרו לבקש שאתכנן קמין בסלון הנמצא באגף המערבי. אך מכיוון שהקומה העליונה תוכננה באגף המזרחי לא ניתן היה לשלב את הארובה בקירות הקומה העליונה.

כך נוצר פסל ורטיקאלי רב רושם.

הארובה עוררה תגובות עזות. "מה זה? מסגד?" היו שכנים שעלו בהם דימויים 'פאליים'  ואני הסמקתי במבוכה.
אך כשאחד השכנים, ניצול שואה, כעס "מי זה בונה ארובות של משרפות?!" כאבתי. 

והנה, אחרי 20 שנה נסעתי לבקר את הבית המחודש ואת דייריו החדשים.
עיני תרו. הוא נגלה לי מרחוק. התקרבתי. חניתי. הבטתי בלובנו... 

משכו את עיני הילדים ששיחקו במרפסת הכניסה והיו שקועים במשחקם. במרפסת השתמרה סוכת הגפנים וגם הספסלים הבנויים החובקים אותה. חייכתי. 

אחרי עשרים שנה – הבית במושב חירות

כשתכננתי ילדי היו בגילם וגם הם נהנו מחלל מוגבה זה. 
כשחזרתי הביתה חפשתי ומצאתי צילומים  בהם מופיעים בני משפחתי הצעירה אותם שיתפתי בזמנו בהתרגשותי והזמנתי אותם לראות את התקדמות הבניה. 

תודה לבעלי הבית על הארוח, על שימור הבית (ועל הסרת הארובה).
ותודה למי שנתן אי-אז את אמונו באשת מקצוע צעירה בתחילת דרכה ואפשר לה להכיר את עצמה כאדריכלית.